את הפוסט הבא כתבתי בעקבות נפילתו של רס"ן ג'מאל עבאס – جمال عباس -מפקיעין.

הוא אחיין של עמיתתי מהמשרד.

אז, שאלתי מה עושים הדרוזים בימי האבל – חִדַאד – حداد.

הדרוזים קוראים לעצמם – מוַחׅדוּן – موحدون – מייחדים – כי הם מאמינים באל אחד.

הדת הדרוזית היא סודית, אך בכל זאת חבריי הדרוזים מהצפון הסכימו לנדב לי קצת מידע.

את המת עוטפים בתכריכים – כַּפַן – كفن – וקוברים אותו בחֻ'שְחַ'אשֶה – خشخاشة – חדר שיש בו כמה תאים, כמו ארונות. שם קוברים את בני המשפחה (לא חיילים).

הדרוזים לא מייחסים חשיבות לגופה אחרי שהנשמה עזה אותה.

 על כן הם לא מקימים מצבה ולא עולים לקבר של המת (פרט לחיילים דרוזים, שלהם נערך טקס צבאי).

בימי האבל (יושבים שלושה ימים באופן רשמי, אך מקבלים מנחמים במשך שבעה ימים, כמו ביהדות)

הגברים מקבלים תנחומים – תַעַאזִי- تعازي מאנשי הכפר ומחוצה לו.

הנשים באותו הזמן קוראות מזמורים עצובים שנקראים عسكريات – עַסְכַּרִיַאת ושירת קינה שנקראת تناويح – תנאויח

כאשר הגברים מגיעים לקחת את הארון של המת שנמצא באזור של הנשים הן מיד מפסיקות לשיר כי זה לא נאה שגבר ישמע שירת נשים.

הדרוזים מאמינים בגילגול נשמות – تناسخ الارواح – תַנַאסֻח' אלאַרְוַאח.

לפי האמונה (שאין עליה עוררין) נשמתו של הדרוזי המת קמה לתחייה מייד לאחר מותו בגופו של תינוק דרוזי. כאשר התינוק גדל ומתחיל לדבר הוא, לעיתים, נזכר בחייו הקודמים ומספר עליהם.

זה נקרא אצל הדרוזים  تقمُّص- לפי האמונה הדרוזית נשמתו של אדם מתגלגלת רק לאדם ולא לחיה.

זה כל כך מעניין שממש בא לי לכתוב עוד על מנהגים של העדה הדרוזית. אבל רק בשמחות, אנשאללה.

שלכם,

עידית